יונ 292005
 

השעה 1 בלילה, 29 ביוני 2004.
נוהג חזרה הביתה מהקפוארה, לבד באוטו, כרגיל.
עוצר למישהו בטרמפיאדה בצומת ירקון, הדלת נפתחת.
"צריך לשערי תקווה?" אני שואל
הוא ממלמל משהו לא ברור והולך אחורה ואז נכנס לאוטו.
ופתאום עוד שניים שלא ראיתי נכנסים מאחורה.
פחד.
משהו לא בסדר, אני אחד והם שלושה.

"ניסע איתך לצומת קסם" אומר הראשון,
ומקפל את המושב הרבה אחורה תוך כדי שהוא אומר "יש לי כאבי גב"
אני לא יודע מה לעשות.
הם לא שמים חגורת בטיחות. הם לא טרמפיסטים.
"אוקי, שימו חגורת בטיחות" אני אומר להם.
הם מסתכלים אחד על השני, הקדמי מהנהן והם שמים חגורות.
מתחיל לנסוע, אין הרבה ברירות.
מקווה שאני טועה והם פשוט יירדו בקסם…
הם דוברים ערבית, למה לא למדתי?
רק שלא יקלטו את המדים שלי שעל הכסא.
פחד עולה. לתת גז ולנסוע מהר, אולי תאונה קטלנית תציל אותי.
אבל אולי מישהו אחר ייפגע. עדיף להתנגש בקיר, אבל אין לי אומץ.
"אז אתה חייל?"
"לא, השתחררתי לפני שבועיים" שיקרתי
"והיית חייל-חייל או חצי חייל?"
חייל-חייל הם בטח שונאים וחצי חייל פחות. נלך על האמת "חצי חייל"

הם רוצים לרדת בצד הדרך, ואני עוצר להם. מקווה שהם ירדו, מחייך.

הדלת נפתחת, ורגל אחת שלו כבר בחוץ.
אני כמעט נושם לרווחה.
"תגיד, איך מגיעים לתחנת הדלק?" ההוא מאחורה שואל
אני מחייך אליו "אה, זה מאד פשוט – אתה עובר את הגשר לכיוון ההוא…"
אקדח!
פעימות לב.
זה קורה באמת.
אסור שהאקדח יהיה מכוון אלי, אני מחזיק את הידיים שלו למטה ולא עוזב
"תסתום את הפה" הוא אומר לי ומנסה לשחרר את האקדח
"לא אמרתי כלום" אני עונה לו ועושה תנועה מהירה, האקדח אצלי!
מה אני עושה עכשיו?
ארבעה ידיים חזקות מחליטות בשבילי.
זורק ת'אקדח מהחלון, לוחץ על הצופר עם הרגל!
שמישהו ישמע ויעצור כבר!
אנחנו על כביש ראשי!
רגל בחוץ כמו שלמדתי בטירונות, צריחות לעזרה.
כלום. איש לא עוצר.
האוטו מתחיל לנסוע ולא אני נוהג.
הולכים מכות, ואני לבד עם שלושתם.
נלחם על החיים,
התחושה מאד ברורה – 
רק אני פה עכשיו, ושום דבר אחר לא חשוב.
לא חשוב כמה חברים יש לי. לא חשוב כמה המשפחה אוהבת אותי. לא חשוב כמה כסף אני עושה ולא מה למדתי.
יש רק דבר אחד ויחיד חשוב – לשרוד.
הם מנסים לקשור אותי ברגליים, ואני משתחרר שוב ושוב. הם לא ציפו לחייל יחף!
לתת מכות מהירות, רק בלי לתת להם רעיונות.
להרוג, אצבעות על העיניים של הימני ו… זה לא עובד… אין לי אומץ להרוג.
בעיטה בפנים של הימני.
עלתה לי בחמישים אגרופים בפנים שלי.
עכשיו הוא מנסה לגרום לי להתעלף.
לשרוד. רק לא להתעלף. רק לא לוותר. הכאב הוא חבר.
"אני אהרוג אותך" הוא נובח עלי
"איך תהרוג אותי אדיוט? אין לך סכין, אין לך אקדח, אין לך כלום!" אני מנסה לערער לו את הבטחון
מנסה לגרום לתאונה, לתפוס ת'הילוכים עם הרגל, לבעוט בנהג.
אני מעביר לו הילוכים והוא פשוט מחזיר אותם.
למה הוא לא מתייחס? שיתבלבל! שיתנגש במשהו! שיהיה פנצ'ר!
אני פותח את הדלת והם פשוט סוגרים אותה. אני ביניהם, לא יכול לצאת, והידיים מוחזקות.
רעש חדש וטלטול. נגמר הכביש, עלינו על דרך עפר.
הם נראים רגועים עכשיו.
אני גמור.
על מה הם מתווכחים? אם רק ידעתי ערבית.
מה אני מספר כשיחקרו אותי?
עדיף למות קודם בנסיון לברוח.
את רון ארד הרגו, גם אותי יהרגו.
מקווה שההורים זוכרים לוותר על גופתי.
הגוף שלי לא שווה הרבה בלעדיי. בטח שלא 300 מחבלים.
"תגיד, אתה לא מפחד?"
מה? זו הייתה שאלה מפתיעה. "אה, תראה, אני לא בטוח מה…"
טוב זה טיפשי. כנראה פעם ראשונה שלו.
עדיין נוסעים, ואני מתכונן.
עצירה. אני מוכן.
הדלת נפתחת, מנסה להגניב את הסלפון מאחורי הגב.
שיט, השמאלי קלט את זה.
גוררים אותי לאדמה, ולא לרכב אחר, אבל עדיין מוקדם מכדי לשמוח.
הימני מנסה לקשור אותי ידיים ורגליים, והשמאלי צועק עליו משהו עם "טורבו! יאללה!"
אני צועק על הימני שהוא גרוע ולא יודע לקשור, ומחזיק את הידיים והרגליים רחוקות.
הוא קושר שוב, הם נלחצים, מקללים ונוסעים.
אני מתגלגל לתוך השיחים, משתחרר מהחבלים, ורץ משם בכל הכוח, יחף.
לילה, לבד, שדה ליד ג'לג'וליה.
וקיבלתי את חיי במתנה.
עכשיו בוא נמצא טלפון.

3 בלילה, אבא שלי מקבל צלצול סלולרי ומבטא ערבי בצד השני.
"הבן שלך בסדר, הוא איתנו. אני מתנדב במשטרה, הוא הגיע
אלינו ברגל לתחנת הדלק. קח, דבר איתו. רק אל תגיד לו כלום על
הפרצוף שלו."

29 ביוני 2004, 5:35 בבוקר, שוכב בבלינסון.
כמה צלעות שבורות, כאבים בכל הגוף, פרצוף של רוקי בלבואה,
וחיוך מאוזן לאוזן.
אני חי :)

 

ככה נראיתי אחרי 3 ימים בבית החולים, עדיין מבסוט מלהיות חי!
לצערי אין תמונה מהאירוע… מצד שני אפילו אבא שלי לא זיהה אותי אז בטח לא הייתם מאמינים גם ככה

 

Facebook Comments

 פורסם על ידי בתאריך 23:35

  5 תגובות to “סיפור נסיון החטיפה – במלאת שנה לאירוע”

  1. איזה אורי מהמם!! ריגשת אותי בפעם המליון. אתה אדם נדיר.
    תמשיך בעשייה שלך ותצליח לשנות את העולם. את החיים שלי כבר שינית.
    לא סתם קיבלת את החיים שלך במתנה.

  2. האמת שהיה קטעים בבית חולים. הכריחו אותי לשבת בכסא גלגלים, למרות שכדי להגיע אליהם צעדתי כמה קילומטרים באותו לילה!
    אמא לי נתנה לי את הטלפון שלה. החבר'ה מהצבא באו ואמרו שהם תמיד אמרו שאם יחטפו אותי אני ישגע אותם כל כך שיחזירו אותי על המקום. אמא שלי הייתה בהלם חודשיים, אבל אבא שלי ואחותי היו מצוינים. דנה התעצבנה שלא סיפרתי לה (לא היה לי המספר שלה!), וחפצי ומנהל הבסיס התקשרו להגיד שהם לא באים ושאני אקפוץ בהזדמנות… וכמובן היה לי מת"ש על כל הציוד שנאבד, אבל יצאתי זכאי :)

  3. אחד הסיפורים המדהימים!
    אורי – עם כמה שאתה קול, אם יש מישהו בעולם שאני מדמיין מתנהג בכזה קור רוח – זה אתה!

  4. אורי, אני לא יודע מה לומר… כל הכבוד על האופן שקיבלת את זה!
    מקווה להיזכר בזה ברגעים קשים ולזכור לשמוח תמיד על החיים

  5. וואו
    זה חתיכת סיפור
    פחד אימים

פוסט זה סגור לתגובות.