אני לא מאמין בסיפורי סבתא… אבל יש גם דברים חכמים ביהדות. נניח 10 הימים הנוראים וכיפור – זמן לסלוח ולהשלים. לא עם החברים שאנחנו כל הזמן מדברים, אלא עם אלה שאנחנו לא רוצים לדבר איתם. אלה שפגעו בי ואני לא רוצה בכלל לשמוע עליהם. זה תקופה עם הזמנה לעשות צעד נוסף, לבלוע את הכבוד ולנסות להקשיב ולראות באמת את הצד השני, הטועה, ולמצוא דרך לסלוח או לפחות להכיר בצד שלו. אם לא לסלוח, לפחות להיות בשלום עם המצב. ובמקביל, הזמנה לבקש את סליחתם של אלה שפגעתי בהם, אפילו ובמיוחד אם זה היה מוצדק, לאזור אומץ ומאמץ לראות את החלקים בתמונה שהתעלמתי מהם, חלקים שבהם אולי הצדק דווקא עם השני. בקשת הסליחה לא על החלקים שבהם הייתי בסדר, אלא על החלקים שהעדפתי לא להסתכל עליהם. גם אם פעלתי נכון ואין סיבה להתחרט, אפשר להכיר בהשלכות ואפשר להצטער על התוצאה.
כמו שכל שבוע מנקים את הבית והמשרד אבל בפסח גם מזיזים את הארונות ומנקים את המדפים – ככה ב-10 ימי הסליחות וכיפור עושים את האקסטרה בתחום של חשבון נפש אישי וחברתי.
יום כיפור עצמו נועד לאותו הדבר אבל עם עצמי. זה לא פשוט. מגיע לי בכלל זמן עם עצמי? לפעמים צריך אומץ רק כדי להיות בלי הסחות. ואז החשבון – האם אני חי בהתאם לצו המצפון שלי? בהתאם לסדר העדיפויות שלי? האם יש מקומות שאני יכול לסלוח לעצמי, וללמוד מהם? האם יש משהו שאני רוצה ללמוד, לעשות, לחוות או להשיג שחשוב לי אבל נדחק שוב ושוב כי… החיים? או חשש? אולי יש דרך להגיע לזה? האם אני ראוי לאהבה שלי? האם אני ראוי לאהבה? אם לא – איך אדאג כן להיות ראוי?
אישית אני עושה את החלק הזה במשך כמה שעות בשקט,
עם צום או בלי, אבל חייב להיות בלי טלפון ואנשים.
ואחר כך כותב על דף מסקנות החלטות ומשפטים שארצה לשמור.