בעיני יום הזכרון מראה את הצד העצוב של מלחמת העצמאות, שזה דבר יפה.
חבל שלא מציינים גם את המשפחות השכולות של האויב המיצרי-סורי והפלסטיני-לעתיד כי זה יכל להיות אנושי-גלובלי בצורה מדהימה. אבל האדם עוד לא שם.
יום הנכבה גם לא מושלם כיוון שבו מציינים את האסון של מלחמת העצמאות. מציינים את ההקרבה והמשפחות השכולות של הצד הפלסטיני-לעתיד, וכמובן את האסון.
והאסון הזה הוא לא הכיבוש ולא צה"ל (אלה מצוינים ביום האדמה) אלא הקמת מדינת יהודית באמצע של אזור ערבי.
כולנו יודעים אבל נחזור על זה שוב:
בעקבות ההחלטה של היטלר להשמיד כל יהודי במלחמת העולם השניה אשר הציפה את עוצמת האנטיהודיות ששררה באירופה, האו"ם החליט לשלוח את הפליטים היהודים למדינת ישראל כדי לפתור את בעיית היהודים – זאת למורת רוחם של העולם הערבי ובריטניה עצמה.
הנסיון של מצרים-ירדן-סוריה-בריטניה למגר את היהודים במלחמת 1948 נכשל, ובמסגרתו גורשו פלסטינים-לעתיד מביתם שביפו, אשדוד, ועוד לשטח ירדן בגדה המערבית (שטח שירדן הולכת להפסיד ולוותר עליו ב 1967).
מבחינת הפלסטינים-לעתיד כל זה נפל עליהם בלי מעורבותם, בלי לשאול אותם, בלי להתחשב בהם, שזה נורא.
אבל מה הייתה החלופה?
פליטים שזה עתה ברחו מהשמדה המונית על ידי הנאצים באירופה, מגיעים לפלסטינה להקים חיים חדשים – ומיד מושמדים על ידי ארצות ערב.
זה נוראי לאין שיעור יותר מאשר מה שקרה בפועל, ואין לי שום סיבה לבכות שזה לא קרה.
לכן אני לא חוגג ולא מסכים עם יום הנכבה.
אין לי שום קונוטציה יהודית, מדובר פשוט באנשים.
נ.ב: אם יום הנכבה היה נחגג יום אחד קודם, ביום הזכרון, זה יכל להיות פתח יפה ומדהים לשיתוף ולשלום כששני הלאומים מכירים באותו היום במחיר הכבד (של שני הצדדים) שעלתה הקמת מדינת ישראל.